Emancipation – do we (women) really want it?

This post will be both in English and Hebrew (below), because it’s important for me to share the following observation with as wide an audience as possible.

Has the emancipation ever happened, really? It has been some time that I had this nagging uneasy feeling of some sort of deja-vu regarding my son’s pre-school socio-economic make up. I couldn’t put a name to it, until his birthday party last week, when all of it just hit me in an Eurica mode ‘inlightement’.

I will try to explain in a simpler way. My point is that, little has changed for women career wise, emancipation failed big time,  and, partly,  this failure is of women’s own and deliberate making. Having said that, I am not waiving the job market’s testosterone approach. All I am saying is that women, by making “intelligent” wrong choices, contributed significantly to their discrimination  as well. In their unwillingness to adequately change they mind-set and subsequently –  career patterns.

My son’s day-care is the microcosmos of a good middle-class strata – a petite-bourgeois kind of social environment. A rather homogeneous picture of educated families, fathers and mothers, allegedly all productive and working. And the key-word is “allegedly”. Why’s that? Because at a closer inspection of my uneasy feeling, I was thrown back in a time machine to the home-making well-brought wife and mother of the 50s and 60s.

Many of my son’s friends mothers are in a so called ‘care spheres’: music and art therapists, pre-school teachers, one is a synagogue singer and some sort of alternative therapist as well and so on. Practically none’s working. They all seem to have come out of the same mould, in one huge middle-class female plant: all churning out 3 mandatory offspring, in 2 year intervals. The usual birth rate statistics for a secular Israeli middle-class woman.

These moms are  married to the “bread-winner”:  hi-tech “laborers”, or men with nice salaries in other spheres. They happily admit earning close to nothing and consciously not willing to make any efforts  to expand the income base, by putting more impetus into their career. The usual pretext being “3 little chicks at home”, the prohibitive  job market and unsupportive government  that bars them from earning more. In practice, they simply changed the male provider:  from their fathers, when being teenagers, working as waitresses to have some pocket money for petty expenses, to being dependent wives, earning pittance. Again, in case they work at all, even part time.

I beg to differ. I am also in a “soft”  sphere, and I work full time and have only 1 kid (do 2 cats count as kids?).

These moms have graduated from colleges or universities, acquiring practical skills (like education, behavioral studies, as undergraduate degrees, before completing MAs. in care fields) Some of them have become disillusioned about it after finishing studies (like my colleague’s wife, who is an art-therapist, but doesn’t want to work as one, and is not sure what to do next with her life and, in the meantime, staying at home, raising their 1-year old daughter). Those who do work, do it only part time, earning  minimal! wages at best, that not even cover the mortgage or rent, being home by 14:00. They all admit the Man of the House is the Provider.

I look at all this phenomenon  in a total disbelief – as if  time froze since the 50s. These are not young 25 year olds – they are in their late 30s, with de-facto no presence in the job market, despite their useful skills. It seems that these women purposefully and carelessly ignore the turbulent socio-economic realities we live in the past 15 years. What happens if the Provider is laid off? And many are unable to get back into employment quickly enough, if at all…. Because approaching the “too experienced seasoned and expensive” age tag.  What happens if they divorce or he’s gravely injured in a car-accident or terrorist attack, and cannot work anymore? They and the kids are left with no means of  even basic existence and may be cast into an abject poverty.

So what we have here is the modern-day “your-smiling-homemaker-wifie” in a nice clean apron with a  freshly baked cake, waiting for her children and hubby to come home. The care faculties in the unis, which were supposed to render skills for women’ independence,  became, in practice,  the equivalent of the ‘finishing schools for good girls’ of the 50s. 

Can we, women, afford to carry on in this reckless complacency?

האם שיחרור האישה קרה איי פעם על אמת?

 מזה זמן מה  היתה לי תחושה מוזרה של דז’ה-וו  לגבי המעגל החברתי-כלכלי של המשפחות בגן של בני. הם הזכירו לי משהו ואני לא יכולת להזכר מה. ביום הולדת של בני לפני שבוע, לאחר שיחות עם ההורים, האסימון נפל והבנתי מה  בדיוק העניין. פתאום הבנתי ששיחרור האישה  נכשל ובגדול.  וחלק גדול בכשלון זה הוא באשמת הנשים עצמן. זה לא פוטר מאחריות כמובן את שוק העבודה ה”גברי” , אולם  חוסר נכונותן של נשים לשנות את דפוס המחשבה, בחירות ה”קריירה” והתנהלות תעסוקתית, תורם רבות למצבן העגום. והגיע זמן להכיר בכך בפה מלא.

גן החובה של בני הוא מיקרו-קוסמוס של מעמד הביניים הטיפוסי – זעיר בורגנות במיטבה.  תמונת ראי די המוגונית של משפחות משכילות, אבות ואימהות עובדים, כביכול. וזה בדיוק העניין, “כביכול” ה”כאילו”.  לאחר נבירה מעמיקה בתחושת הדז’ה-וו שלי פתאום נזרקתי במכונת הזמן לטיפוס עקרת הבית מסבירת הפנים של שנות ה-50 וה-60 – הרעיה והאימא המושלמת.

רבות מהמאימהות של ילדים בגן של בני הן בתחומים ‘טיפוליים’ למיניהם:  מטפלות במוזיקה ואומנות, גננות, מורות, יש חזנית אחת שגם מטפלת במשהו אלטרנטיבי וכו’.  באופן מעשי, הן כמעט ולא עובדות.  נראה שכולן יצאו מאותו השטאנץ של אינקובטור תעשייתי לנשים של מעמד הביניים בישראל:  כולן “מנפיקות” 3 ילדים כמתחייב, בהפרשים של שנתיים בין ילד לילד, כולן נשואות ל”מפרנס העיקרי” –  “פועלי ההי-טק” או גברים שמרוויחים משכורות טובות בתחומים אחרים. כולן מודות בפה מלא ובגלוי שהן מרוויחות כלום ולא מוכנות לעשות שום מאמץ כדי  להגדיל את ההכנסה המשפחתית ע”י פיתוח הקריירה שלהן.  התירוץ העיקרי הוא הרגיל: 3 גוזלים קטנים בבית, שוק העבודה (הגברי) החוסם והמדינה הרעה שלא תומכת באימהות עובדות.

אני לא מסכימה עם ההסברים האלה. גם אני בתחום “רך”, ובכל זאת עובדת משרה מלאה. יש לי ילד אחד (אלא אם 2 חתולות נחשבות כילדים גם. טוב, לפחות בעיניי – כן).

אמהות אלה הן בוגרות מכללות או אונברסיטאות, שרכשו כישורים מעשיים (הוראה, מדעי התנהגות ועוד), לפני שעשו תואר שני בתחומים טיפוליים. חלקן גם איבדו עניין במקצוע מייד בתום הלימודים ( כמו אישתו של עמיתי לעבודה, שסיימה לימודי תואר שני בטיפול באומנות, אך לא רוצה לעבוד בתחום, כי אין לה כוח לשנים הארוכות והמתישות של עבודה בשכר זעום, עד שתוכל להרוויח מסדנאות והנחיות. אז בנתיים היא יושבת בבית עם ביתם בת השנה וחושבת מה לעשות עם עצמה).  אלה שכן עובדות, זו בדרך כלל עבודה חלקית, כשב-14:00 הן כבר בבית, להכין צהריים לילדים. ברור שהן מרוויחות כלום כסף – במקרה הטוב! משכורת מינימום שלא מכסה את המשכנתא או השכירות. הן כולן מודות שהגבר במשפחה הוא ה!מפרנס. בעצם מה שהן עשו זה רק החליפו את הגבר המפרנס: מאב המשפחה שתמך בהן כשהו היו נערות מתבגרות, שמלצרו סופי שבוע בשביל דמי כיס, לאישה “מוחזקת” על ידי הבעל, שעובדת ל”הנאתה” ומרוויחה עדיין גרושים, במקרה ויוצאת מהבית בכלל.

אני מסתכלת על התופעה הזו בתדהמה – כאילו הזמן עצר מלכת מאז שנות ה-50.  אלה לא נשים צעירות בנות 25 – הן כולן בשנות ה-30 המאוחרות, שבעצם, למעשה, נעדרות מבחירה משוק העבודה, למרות כישוריהן המעשיים.  ונראה שהן באופן מודע ומכוון מתעלמות מחוסר היציבות החברתי והכלכלי הקיצוני של ימינו.  מה יקרה אם “אב המשפחה” יפוטר?  רבים לא מצליחים לחזור למעגל העבודה מספיק מהר, אם בכלל.  גם בגלל שמתקרבים לגיל ה”מנוסה והיקר מדי” מבחינת המעסיק. מה יקרה  אם יתגרשו? אם הגבר יפגע בתאונת דרכים או מעשה טרור, ולא יוכל לחזור לעבוד?  הן וילדיהן ישארו ללא יכולת כלכלית אפילו בסיסית ועלולים להדרדר לעוני מחפיר.

מה שיש לנו כאן, במאה ה-21, זו גירסה עדכנית של אותו השטאנץ של עקרת בית חייכנית שמחכה בסינר נקי לילדיה ובעלה בבית, עם העוגה הטריה בתנור. מחלקות המקצועות הטיפוליים במוסדות להשכלה בארץ, שהיו אמורים להקנות כישורים מעשיים לעצמאותן של נשים,  פשוט הפכו לשווה ערך מודרני לבתי ספר לילדות טובות של שנות ה-50.

האם אנו , הנשים, יכולות להרשות לעצמינו להמשיך בשאננות חסרת האחריות הזו?