Emancipation – do we (women) really want it?

This post will be both in English and Hebrew (below), because it’s important for me to share the following observation with as wide an audience as possible.

Has the emancipation ever happened, really? It has been some time that I had this nagging uneasy feeling of some sort of deja-vu regarding my son’s pre-school socio-economic make up. I couldn’t put a name to it, until his birthday party last week, when all of it just hit me in an Eurica mode ‘inlightement’.

I will try to explain in a simpler way. My point is that, little has changed for women career wise, emancipation failed big time,  and, partly,  this failure is of women’s own and deliberate making. Having said that, I am not waiving the job market’s testosterone approach. All I am saying is that women, by making “intelligent” wrong choices, contributed significantly to their discrimination  as well. In their unwillingness to adequately change they mind-set and subsequently –  career patterns.

My son’s day-care is the microcosmos of a good middle-class strata – a petite-bourgeois kind of social environment. A rather homogeneous picture of educated families, fathers and mothers, allegedly all productive and working. And the key-word is “allegedly”. Why’s that? Because at a closer inspection of my uneasy feeling, I was thrown back in a time machine to the home-making well-brought wife and mother of the 50s and 60s.

Many of my son’s friends mothers are in a so called ‘care spheres’: music and art therapists, pre-school teachers, one is a synagogue singer and some sort of alternative therapist as well and so on. Practically none’s working. They all seem to have come out of the same mould, in one huge middle-class female plant: all churning out 3 mandatory offspring, in 2 year intervals. The usual birth rate statistics for a secular Israeli middle-class woman.

These moms are  married to the “bread-winner”:  hi-tech “laborers”, or men with nice salaries in other spheres. They happily admit earning close to nothing and consciously not willing to make any efforts  to expand the income base, by putting more impetus into their career. The usual pretext being “3 little chicks at home”, the prohibitive  job market and unsupportive government  that bars them from earning more. In practice, they simply changed the male provider:  from their fathers, when being teenagers, working as waitresses to have some pocket money for petty expenses, to being dependent wives, earning pittance. Again, in case they work at all, even part time.

I beg to differ. I am also in a “soft”  sphere, and I work full time and have only 1 kid (do 2 cats count as kids?).

These moms have graduated from colleges or universities, acquiring practical skills (like education, behavioral studies, as undergraduate degrees, before completing MAs. in care fields) Some of them have become disillusioned about it after finishing studies (like my colleague’s wife, who is an art-therapist, but doesn’t want to work as one, and is not sure what to do next with her life and, in the meantime, staying at home, raising their 1-year old daughter). Those who do work, do it only part time, earning  minimal! wages at best, that not even cover the mortgage or rent, being home by 14:00. They all admit the Man of the House is the Provider.

I look at all this phenomenon  in a total disbelief – as if  time froze since the 50s. These are not young 25 year olds – they are in their late 30s, with de-facto no presence in the job market, despite their useful skills. It seems that these women purposefully and carelessly ignore the turbulent socio-economic realities we live in the past 15 years. What happens if the Provider is laid off? And many are unable to get back into employment quickly enough, if at all…. Because approaching the “too experienced seasoned and expensive” age tag.  What happens if they divorce or he’s gravely injured in a car-accident or terrorist attack, and cannot work anymore? They and the kids are left with no means of  even basic existence and may be cast into an abject poverty.

So what we have here is the modern-day “your-smiling-homemaker-wifie” in a nice clean apron with a  freshly baked cake, waiting for her children and hubby to come home. The care faculties in the unis, which were supposed to render skills for women’ independence,  became, in practice,  the equivalent of the ‘finishing schools for good girls’ of the 50s. 

Can we, women, afford to carry on in this reckless complacency?

האם שיחרור האישה קרה איי פעם על אמת?

 מזה זמן מה  היתה לי תחושה מוזרה של דז’ה-וו  לגבי המעגל החברתי-כלכלי של המשפחות בגן של בני. הם הזכירו לי משהו ואני לא יכולת להזכר מה. ביום הולדת של בני לפני שבוע, לאחר שיחות עם ההורים, האסימון נפל והבנתי מה  בדיוק העניין. פתאום הבנתי ששיחרור האישה  נכשל ובגדול.  וחלק גדול בכשלון זה הוא באשמת הנשים עצמן. זה לא פוטר מאחריות כמובן את שוק העבודה ה”גברי” , אולם  חוסר נכונותן של נשים לשנות את דפוס המחשבה, בחירות ה”קריירה” והתנהלות תעסוקתית, תורם רבות למצבן העגום. והגיע זמן להכיר בכך בפה מלא.

גן החובה של בני הוא מיקרו-קוסמוס של מעמד הביניים הטיפוסי – זעיר בורגנות במיטבה.  תמונת ראי די המוגונית של משפחות משכילות, אבות ואימהות עובדים, כביכול. וזה בדיוק העניין, “כביכול” ה”כאילו”.  לאחר נבירה מעמיקה בתחושת הדז’ה-וו שלי פתאום נזרקתי במכונת הזמן לטיפוס עקרת הבית מסבירת הפנים של שנות ה-50 וה-60 – הרעיה והאימא המושלמת.

רבות מהמאימהות של ילדים בגן של בני הן בתחומים ‘טיפוליים’ למיניהם:  מטפלות במוזיקה ואומנות, גננות, מורות, יש חזנית אחת שגם מטפלת במשהו אלטרנטיבי וכו’.  באופן מעשי, הן כמעט ולא עובדות.  נראה שכולן יצאו מאותו השטאנץ של אינקובטור תעשייתי לנשים של מעמד הביניים בישראל:  כולן “מנפיקות” 3 ילדים כמתחייב, בהפרשים של שנתיים בין ילד לילד, כולן נשואות ל”מפרנס העיקרי” –  “פועלי ההי-טק” או גברים שמרוויחים משכורות טובות בתחומים אחרים. כולן מודות בפה מלא ובגלוי שהן מרוויחות כלום ולא מוכנות לעשות שום מאמץ כדי  להגדיל את ההכנסה המשפחתית ע”י פיתוח הקריירה שלהן.  התירוץ העיקרי הוא הרגיל: 3 גוזלים קטנים בבית, שוק העבודה (הגברי) החוסם והמדינה הרעה שלא תומכת באימהות עובדות.

אני לא מסכימה עם ההסברים האלה. גם אני בתחום “רך”, ובכל זאת עובדת משרה מלאה. יש לי ילד אחד (אלא אם 2 חתולות נחשבות כילדים גם. טוב, לפחות בעיניי – כן).

אמהות אלה הן בוגרות מכללות או אונברסיטאות, שרכשו כישורים מעשיים (הוראה, מדעי התנהגות ועוד), לפני שעשו תואר שני בתחומים טיפוליים. חלקן גם איבדו עניין במקצוע מייד בתום הלימודים ( כמו אישתו של עמיתי לעבודה, שסיימה לימודי תואר שני בטיפול באומנות, אך לא רוצה לעבוד בתחום, כי אין לה כוח לשנים הארוכות והמתישות של עבודה בשכר זעום, עד שתוכל להרוויח מסדנאות והנחיות. אז בנתיים היא יושבת בבית עם ביתם בת השנה וחושבת מה לעשות עם עצמה).  אלה שכן עובדות, זו בדרך כלל עבודה חלקית, כשב-14:00 הן כבר בבית, להכין צהריים לילדים. ברור שהן מרוויחות כלום כסף – במקרה הטוב! משכורת מינימום שלא מכסה את המשכנתא או השכירות. הן כולן מודות שהגבר במשפחה הוא ה!מפרנס. בעצם מה שהן עשו זה רק החליפו את הגבר המפרנס: מאב המשפחה שתמך בהן כשהו היו נערות מתבגרות, שמלצרו סופי שבוע בשביל דמי כיס, לאישה “מוחזקת” על ידי הבעל, שעובדת ל”הנאתה” ומרוויחה עדיין גרושים, במקרה ויוצאת מהבית בכלל.

אני מסתכלת על התופעה הזו בתדהמה – כאילו הזמן עצר מלכת מאז שנות ה-50.  אלה לא נשים צעירות בנות 25 – הן כולן בשנות ה-30 המאוחרות, שבעצם, למעשה, נעדרות מבחירה משוק העבודה, למרות כישוריהן המעשיים.  ונראה שהן באופן מודע ומכוון מתעלמות מחוסר היציבות החברתי והכלכלי הקיצוני של ימינו.  מה יקרה אם “אב המשפחה” יפוטר?  רבים לא מצליחים לחזור למעגל העבודה מספיק מהר, אם בכלל.  גם בגלל שמתקרבים לגיל ה”מנוסה והיקר מדי” מבחינת המעסיק. מה יקרה  אם יתגרשו? אם הגבר יפגע בתאונת דרכים או מעשה טרור, ולא יוכל לחזור לעבוד?  הן וילדיהן ישארו ללא יכולת כלכלית אפילו בסיסית ועלולים להדרדר לעוני מחפיר.

מה שיש לנו כאן, במאה ה-21, זו גירסה עדכנית של אותו השטאנץ של עקרת בית חייכנית שמחכה בסינר נקי לילדיה ובעלה בבית, עם העוגה הטריה בתנור. מחלקות המקצועות הטיפוליים במוסדות להשכלה בארץ, שהיו אמורים להקנות כישורים מעשיים לעצמאותן של נשים,  פשוט הפכו לשווה ערך מודרני לבתי ספר לילדות טובות של שנות ה-50.

האם אנו , הנשים, יכולות להרשות לעצמינו להמשיך בשאננות חסרת האחריות הזו?


28 thoughts on “Emancipation – do we (women) really want it?

  1. מאיפה הבאת את הנתונים שלך ומי זה “כולן”?
    אני באופן אישי לא עונה לשום קריטריון בפוסט שלך, גם מרבית חברותי לא. אולי פשוט כדאי לך להסתכל קצת מעבר לריבוע שלך.


  2. אפרת, קודם כל, תודה שקראת והגבת. אסביר את הנחות המוצא לפוסט:

    1. אכן, מדובר על הכללה מסוימת, המבוססת, על הכרותי עם הסביבה של משפחות המקיפות אותי ואת בני.
    2. ככל הכללה, היא בהחלט “מסננת” דוגמאות אחרות, לשם העברת נקודה.
    3. לאחר שציינתי זאת, ברור שבגן של הילד שלי יש גם אמהות מתכנתות ואחיות בבית חולים שעובדות מצאת החמה עד צאת הנשמה. אבל נראה שהן המיעוט.
    4. גם אני, למרות היותי בעלת רקע של מקצועות רכים, עובדת משרה מלאה, כפי שגם ציינתי בפוסט.
    5. אני לא רואה בתופעה שציינתי משהו חריג – לכן כתבתי על זה. מה שמדאיג אותי, זה שאני רואה נשים רבות שמתנהלות בחיים בצורת “מאניאנה” ולסמוך על הבעל שיהיה תמיד ויפרנס תמיד. לדעתי זה פשוט מסוכן, לנו, לנשים. ורציתי להתריע על כך.
    6. מטבע הדברים, לא התיחסתי לנשים בעמדות בכירות שעשו קריירה מפוארת. אני חושבת שהן זוכות לכיוסי מספיק, כדוגמא לשבירת תקרת הזכוכית. וטוב שכך.

    נ.ב. – תיקון לסעיף 1 – גם חברותיי במקומות אחרים בארץ מספרות על תופעה דומה. נשים משכילות שבוחרות לא לעבוד כדי “לגדל” ילדים. למעט משפחות עשירות, אני לא בטוחה עד כמה משפחה ממוצעת יכולה להרשות לעצמה התנהלות כזו. זו הנקודה.

    ושוב, זו דעתי האישית כמובן.


  3. ויקי, נשים רבות בוחרות במקצועות טיפוליים או בהוראה, כי עדיין רוב המשרות הפתוחות להן נמצאות שם. וכן, רוב הנשים רוצות להביא ילדים, וגידולם מצריך זמן וקושי נפשי ופיזי עצום. עבודה של 10-12 שעות ביום לא מאפשרת לאם – או לאב, אם הוא המגדל העיקרי – להיות מספיק זמן עם הילדים, או לרוץ איתם לטיפולים אם במקרה מדובר בילד עם צרכים מיוחדים. אז אני חושבת שהכל מתחיל משוק העבודה שאינו מאפשר שילוב של קריירה וגידול ילדים. משם גם נגזרות ה”בחירות” של הנשים. ואפ תנתחי את זה לעומק, תראי שאין כאן בעצם הרבה אפשרויות בחירה. כדי שאם לשלושה ויותר ילדים תוכל לצאת לעבודה היא זקוקה לדמות קרובה – אם, חמות – שתהיה צמודה למשפחה, אחרת כל העסקת מטלת הופכת את העניין ללא כדאי, כלכלית ומשפחתית.


  4. רונית,

    אני מודעת למציאות, אך חולקת על הפרשנות.

    1. אם אישה בוחרת בהוראה לא בגלל שמרגישה שהיא יכולה לתרום בכישוריה למקצוע, אלא כדי להגיע הביתה ב-13.30, אז זה מאוד עצוב, כי פוגע במקצוע ומסביר את רמתו. תחשבי שגם ילדיה של אותה האישה יזכו לאותה רמת ה”חינוך” ממורה אחרת, בעלת שיקולים דומים.

    2. מה עם דבר שנקרא “תכנון ילודה” זו לא מילת גנאי. לא חייבים בהפרשים של שנתיים נכון (אין הכוונה אלייך, אנחנו מכירות)? אפשר לתכנן את המשפחה באופן יותר טוב ולא בסגנון מה שבא ברוך הבא. שיותר מתאימה לדתיים.

    3. תחשבי שעם כל הנתונים של חסימות תעסוקתיות לנשים, עובדה שאישה במודע מגבילה את עצמה ע”י חוסר מחשבה אישי פוגעת בה עוד יותר. איך? תעשי חשבון פשוט: בחורה יוצאת מהאוניברסיטהה בגיל 27+ עם תואר ראשון או שני, עובדת שנה שנתיים, ואז מתחילה להנפיק ילדים ובעצם יוצאת משוק העבודה לכ-בערך 10 שנים. מי יקח אותה אחר כך? גם בתחומים הנשיים השוק רווי.

    ואם בעלה יפוטר מה יעשו?

    4. מזכירה במשרה מלאה נוחה מרוויחה יותר ממטפלות האלה, במקרה ועובדות. חלק מאיכות החיים זה גם ההכנסה שמאפשרת יותר דברים, גם עבור הילדים.

    5. הנשים שתיארתי לא רוצות לעשות כלום. אפילו לא להשתדל לתת סדנאות אחרי הצהריים, כשאולי ניתן לסדר בייבי סיטור ולצאת לשעתיים כדי להכניס עוד כסף. או לבסס את עצמן בתחום.ולחלקן הגדול יש גם הורים שעוזרים עם הילדים.

    6. אני בעד פמיניזם אמיתי ולא סיסמאות. אכן יש חסימות בשוק ואני נתקלתי בהן לא פעם באופן אישי, כמו כולן. אך לי אין את הלוקסוס לקטר. אני חייבת לפרנס. ואישה לא תהיה אף פעם שווה לגבר, אם “תתעלק” עליו כלכלית באופן קבוע. ולפני שצורחים עלי, אין הכוונה לשקל מול שקל במשכורת, אלא על שותפות בנטל – שותפות אמיתית.


  5. Hi Vickie,

    I could not agree more!!!

    Since completing her masters degree a few years ago, her income has only decreased!!!
    A great call and I hope that maybe it will wake some families up…


  6. מעניין אם הרופאות האלה הן גם אמהות…”נשים בסטטוס זהה (מומחיות ועובדות הן כשכירות והן כעצמאיות משתכרות בממוצע 298 אלף שקל (25 אלף שקל בחודש) – פער של 32.5% לטובת הרופאים הגברים….נשים נוטות לבחור במקצועות רפואיים אחרים ולעתים משתלמים פחות (כמו רפואת משפחה), והן גם אינן מתברגות לדרגות בכירות במערכת, שעשויות להוביל לעלייה בשכר”. http://www.themarker.com/consumer/health/1.1987903


  7. רונית, סליחה, אבל את מסיטה טיפה את הדיון למחזות אחרים. כן, נשים עישורת לא חייבות לעבוד ויכולות לתחזק גם עשרה ילדים (עם מטפלות צמודות והכל). זה לא מיוחד לישראל , אלא כך זה בכל העולם.

    אני מדברת על מעמד הביניים, שסובל גם מחוסר יציבות תעסוקתית וגם מיוקר מחיה עולה בהתמדה. עד כמה במצב כזה נשים יכולות להרשות לעצמן את הסוטול המחשבתי וההתנהגותי.

    כשאישה עובדת חצי משרה או בכלל לא, כי ניסתה להשתלב ונחסמה, זה דבר אחד. כאשר היא עושה זאת מתוך בחירה, כי לא חשבה על תכנון משפחה מתחשב (“לא, לא תכננו את השלישי, אבל זה יצא כך”. בטח, בטח, על אמצעי מניע שמעתם?) או כי אין לה כוח להרחיב את הפעילות המקצועית שלה. זה משהו אחר.

    יש פרסומת מעולה עם ג’ורג’ קלוני שמעבירה את הנקודה היטב:

    את יודעת עד כמה אני כועסת על מעסיקים שחוסמים נשים. אבל אני לא מכירה אף פטנט איך אישה יכולה להרוויח כסף בלי לעבוד (חוץ מלהתחתן עם עשיר זקן). אז אלה שמקטרות ולא מתאמצות, צר לי. אני לא מבינה אותן.


  8. רונית, לגבי שאלתך על רופאות, התשובה היא כן. חברותיי הרופאות, אימי, וגיסתי, כולן רופאות עם ילדים ועבדו גם עצמאיות כדי להגדיל הכנסה. אני קצת לא מבינה את התהייה שלך.

    אימי היתה גם רופאה מנתחת שהגיעה לארץ בגיל מבוגר יחסית וביססה קריירה מאפס.

    רופאות שמטפלות בבני, לכולן יש ילדים.

    אם כל הכבוד לתקשורת, אולי כדאי פשוט לפתוח את העיניים ולדבר עם ה”שטח”. וזה מקור הפוסט שלי.


  9. Hi Vickie,
    I’ve long been a supporter of women in the workplace. Women bring a dynamic that men just don’t have and I think your point about partners separating for whatever reason is entirely valid. The “3 little chicks at home” is in some cases an important choice to make for some. Here in the UK child care can be expensive, difficult to find and the quality can be somewhat varied! So I do have some sympathy with those who feel a parent at home presence is best for them. But where a women is plainly intelligent, able, capable and can be a significant contributor then they should be encouraged. The workplace is so much more creative when they’re around.


  10. Philip, you are right of course, especially about the cost of child rearing – it’s the same over here. However, what I am talking about is the middle class woman, who in the present economic climate of utter uncertainly, simply plays with her family’s well-being by being a stay-at-home mom. I don’t think we can afford this.

    Realities have changed greatly since the 50s and the 60s. I am all for diverse and flexible employment, that brings the family needs into n equation, but not the happy housewife mentality of the 60s. It’s a dangerous game to play today.


  11. Vickie,
    Fully appreciate what you’re saying about the relative risks to family income streams, yes, the dangerous game to play is stay-at-home mom (although here in the UK we have stay-at-home dads as well). No only do parents off-set risk of income loss, but the woman might also be a happier person as well is my point here. Win on income, win on self realization and win on risk mitigation all rolled into one. Family balance is great if its affordable; the wealthy don’t need to care they can afford it anyway, the less well off don’t need to care (in my UK experience anyway) the government/taxpayer picks-up the tab. Its us lot in the middle who get the thin end of wedge on issues such as this one.


  12. Correct analysis again, Philip. It’s the middle class who feels the burn and churn. And this is precisely my point.

    Regarding being happy, those moms say want to work. But it’s all hot air, because not doing anything practical to get out and work. Parole, parole, parole 😦


  13. המאמר נכתב על ידי אישה לנשים ובזה אולי הייחוד העיקרי שלו. זו סצינה מרשומון שמביטה על שכבה מאוד דקה ולא מייצגת במונחים של המשק הישראלי. אם נניח בצד טיעונים אילוצים שאף פעם לא מתייחסים אליהם באופן כמותי או כברי מדידה למשל, נטיה טבעית של נשים להישאר ליד הצאצאים ואולי דחיפה של בן הזוג החוצה להתאמץ ולהביא ציד ראוי ועוד כאלו פרמטרים שמקורם בשוני בין המינים ובמקומה של התרבות ושל הדת ושל מבנה השוק ושל המיית הנפש. בואו למשל ננסה לבחון מבחינה סטטיסטית את מבנה ההשתכרות במשק הישראלי. לפי כל הנתונים הידועים רוב האוכלוסיה נמצאת בעשירונים הנמוכים. רוב המשתכרים הם גברים. אפשר להניח שרוב המשתכרים שכר נמוך הינם גברים. אם נלך למגזר הנשי וננרמל את חלקו באוכלוסיה לרמת השכר שלו, אני סבור שלא נופתע אם נמצא את הנשים משתכרות באופן ממוצע, יותר מהגברים. כאמור אין לא את כל הנתונים אבל אם רוצים לא להתפס כל פעם מחדש לדמגוגיה, כדאי פעם אחת לבדוק את העניין הזה. כשעושים כזה חישוב כדאי לזכור שרוב ציבור המורים בארץ מורכב מנשים שמקובל להסתכל על רמת השכר שלהן כנמוכה, אבל חישוב הגון שמסתכל ען כמות שעות העבודה בהיקף רב שנתי מול ההשתכרות יגלה לנו שמדובר בשכר שלא מבייש מהנדסים מדופלמים (בהיותי מעורב בעבר בתחום הזה טרחתי וערכתי את החישוב) והוא הדבר באחיות ובעובדות המעבדה וברופאות ועורכות הדין. אז כן, התמונה היא יוטתר מורכבת ואני מציע לדון ביושר כאשר כל הנתונים על השולחן
    ולהשומע ינעם


  14. מנשה, אתה צודק. הפוסט הוא התרשמות אישית שלי מהסביבה הקרובה שלי, אולם גם מפידבקים של חברותיי מערים אחרות בארץ, אני מקבלת תמונה די דומה.

    עד כמה התופעה נפוצה? אני לא ערכתי סקר וגם לא לקחתי נתונים מהלמ”ס. אבל אתה יודע, “אם זה נראה כמו ברווז, מגעגע כמו ברווז והולך כמו ברווז, אז כנראה שזה ברווז”. ולמרות שהפוסט הוא הכללה, וכבר ציינתי מעלה באחת התגובות שלי, ,
    יש גם יוצאות מן הכלל, כמובן אני בכל זאת חושבת שראוי לשים לב לעניין.

    ובעיניי, מאוד כדאי לנשים לשנות את דרכן.

    שוב, אני לא corporate bitch,
    ולא חושבת ש שהקיצוניות השניה עדיפה.

    חוכמת החיים היא דרך הביניים – אז באמת ניתן לאכול מהעוגה כמה שיותר ועדיין ישאר קצת 🙂


  15. Vickie , An interesting analysis , but at least half true if not more .
    I can just bring my own experience ( I am about one generation older than you) . I have/had female colleagues who raised kids (2-3 ) while working full time jobs ( 50 hours a week + travels abroad ) with husbands in the same business. And I am not talking about one ot two , but dozens, including my family. I have 3 daughters in the late 20th and none of them sees herself in the position you describe . The contrary is the true . They plan a busy career.
    What I can say , is that 25-35 years ago in certain professions it was easier , at least from the financial point of view to grow a family when both parents had good professions ( hi tech, or similar ). keeping care at home or in other ways for children was not a heavy financial load as it is today together with a reasonable mortgage.
    I am not sure that with the same starting position a young couple is able financially to do the same , bu this is another story.


  16. Adrian, 1st of all, as I said, there are other working mothers as well, I just described something that seemed a bit off-course.

    Secondly, I don’t view other extreme as positive – women who are natural reproduction plants and barely remember their kids names.

    Thirdly, you are right in one observation – we are the middle generation between what was in your times and what will be in your daughters’. And my description probably fits this transitional period.


  17. האם לא טבעי שתהיינה בחירות שונות לנשים ?
    מוטב היה אם לגברים היתה את אפשרות הבחירה לעשות משהו שמעניין אותם, במשכורת נמוכה יותר למשך מספר שנים, ולהיות תלויים באישה.


  18. לימור, את צודקת, אבל לכל בחירה יש גם מחיר. אישה שנסמכת כלכלית רק על בעלה, לעולם לא תהיה שותפה שווה. ואת יודעת, כל עוד המצב טוב, אין בעיה. מה קורה כשהמצב מתערער – מכל סיבה שהיא?

    אז היא בעצם נשארת ליד שוקת שבורה מכל הבחינות: אישית, כלכלית, נפשית.

    אחד הדברים שנשים שוכחות לדעתי, היא שהמציאות של שנות ה-50 וה-60 של בטחון תעסוקתי מוחלט ורמת החיים שניתנה לסיפוק עם משכורת אחת חלפה ללא חזור. היום אנו חיים בשיא של אי יציבות, וצריך להכין תוכנית ב’ – לכל צרה שלא תבוא. ונראה לי שה”יהיה בסדר” לא ממש תקף. תוכנית ב’ למשפחה, זו אישה עובדת. אפילו אם זה לא באותן רמות שכר כמו הגבר.


    • את צודקת בהחלט. לכל בחירה יש מחיר.
      כרגע את בוחרת להסתכל על המחיר של חוסר ביטחן תעסוקתי. אבל גם בבחירה לעבוד במישרה מלאה יש מחירים.
      מה לגבי המחיר של חוסר סיפוק, הנאה והתפתחות אישית ?
      מה לגבי המחיר של אובדן שנים ללא הנאה משמעותית מהילדים?
      מה לגבי המחיר של הזוגיות, כי שני בני הזוג עובדים קשה ומתחזקים משפחה וזוגית?
      אני יכולה להמשיך עוד על המחירים 🙂
      אני חושבת שהדבר המשמעותי הוא להיות מודעות למחירים ולהיות מודעות לרוחים ומתוך המקום הזה לקיים בחירה שהכי מיטייבה עם המשפה ועם הגבר והאישה והילדים, ללא פחד.
      וללא קשר, מזמינה אותך לאתר שלי, שם אנחנו מקיימות שיח פתוח על מגוון התחושות, הרגשות והבחירות של נשים מתוך מקום של קבלה
      וגם לדף הפייסבוק של האתר

      מאוד אשמח לראותך אותך שם


  19. לימור שוב. אין עולם מושלם והמיטב זה ה”רע במיעוטו”. מה בדבר גבר שחוזר הביתה והדבר היחיד שהאישה מדברת איתו עליו זה הגרעפס והקקי של הילד. ואם יש 3, זה חוזר על עצמו כתקליט שבור. את חושבת שזו התפתחות אישית רצויה?

    אני חושבת שניתן לשלב בין עבודה לאימהות, תוך פשרות – בכל הכיוונים. אבל הפשרות הופכות אותנו לאדם יותר שלם ומעניין – באופן מפתיע.

    שוב, במציאות של היום, אני לא חושבת שאישה יכולה להרשות לעצמה אופציה אחרת, אלא אם היא שייכת לקבוצה סוציו-אקונומית אחרת.


    • אני חושבת שהתפתחות אישית רצויה היא אישית ואינדיבידואלית ומותאמת אישה, אדם, משפחה.
      האם את חושבת שייתכן שאותו דפוס עבודה, זוגיות ומשפחה יכולים להתאים לכולם?
      ככל שיהיו דפוסים מגוונים יותר של בחירות אישיות ומשפחתיות, כך ייטב לכולנו כחברה.
      אני חושבת שאישה בהחלט יכולה להרשות לעצמה ואף מוטב שתרשה לעצמה. שתעשה מה שטוב לה, בלי פחד.
      וגם אם יקרה חס וחלילה משהו, היא תדע שהיא עשתה את הבחירה שלה מתוך בחירה וחופש אישי ולא מתוך כפייה ואילוץ. והמקום הבא היא תפרוץ ותצמח.
      הכאן והעכשיו, הבריאת הנפשית, ההנאה, הם לא פחות חשובים מביטחון כלכלי. לפחות לחלק מהנשים.
      זאת המשמעות בעיניי של בחירה. אמיתית.


  20. לימור, הבלוג הזה הוא מחשבות שלי ואני לא כופה אותן על אף אחד או אף אחת. כפי שציינתי, בגן של הילד שלי יש גם אימהות אחרות. ואני מאוד בעד בחירה חופשית.

    אני פשוט גם בעד אחריות ו”מזרוני נחיתה” לשעת צרה. עניין של אופי . אין לי שום כוונה להגיד לאף אישה או גבר איך לבנות או לחיות את חייהם.

    ודרך אגב, אם תראי את הפוסט המוקדם יותר שלי בעברית “זה לא הבינג-באנג, זה אתם”. אני מדברת שם על הרבה תופעות שלליות, כולל חסימת אימהות. שכן רוצות לעבוד.

    מכל מקום, את מאוד מוזמנת להגיב כאן ובפוסטים אחרים וגם לשתף את הבלוג הזה היכן שנראה לך מתאים.


    • אקרא בשמחה.
      לא חשבתי לרגע שאת כופה משהו על מישהי 🙂
      רק ניסיתי להראות לך צד נוסף של אותו מטבע. הרגשתי שאת רואה תופעה מסוימת בצבע אחד והתחשק לי להוסיף לך עוד צבע למגש הצבעים.


  21. תודה לימור. ברור לי שהן עושות זאת מתוך בחירה. והיות ולא קוראים להן שרי אריסון, פשוט קצת תמהתי. מקווה שאייתתי נכון 🙂


  22. אין בעיה. הנה הוא:


    באופן כללי, למעלה מצד ימין בכל פוסט יש אבאוט והום. בהום יש רשימת הפוסטים+ארכיון. אני מביאה גם פרסומות יותר נחמדות וידידותיות לנשים.


Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )


Connecting to %s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.